נקודת מבט

חיינו על הכדור הזה מופלאים. נסתרים. גם אם נלמד כל חיינו לא נגיע לחכמה של האדמה המארחת הטובה והמטיבה. הגיע הזמן להחזיר לה מעט מן הטוב שהיא מביאה לנו. היא תעריך את זה בחזרה, רק תתבוננו.



מעשה שהיה כך היה

לפני כחצי שנה החלטתי להפסיק לקנות כוסות חד פעמיים, בעיקר חמים הייתי קונה, ובעת שהחלטתי את זה הייתה לי בבית רק כוס אחת ושרוול כוסות חד"פ. ואני, לא האדם הכי מסודר לביתו, לא עושה יותר מדי רכישות מסודרות ויזומות בחנויות לכלי בית.

ידעתי שאסתדר איכשהו כאשר יגמרו הכוסות. לא עברו כמה ימים, נשארו כוסות חד"פ בודדות, ואמא שלי מגיעה אליי בשבת עם סט כוסות חרסינה שתפסו לה מקום. לא ביקשתי ממנה, לא סיפרתי לאף אחד שהפסקתי עם החד"פ, ובכל זאת, היא הביאה בדיוק מה שהייתי צריך. אמא, אמא אדמה, היינו הך. הכל מחובר.


זה עניין של בחירה. האמונה זה עניין של בחירה. עם הגיל, עם החיים, מבינים שאין סתם. לכל דבר יש משמעות. ואין זה אומר שעלינו להיות עצובים ומתייסרים ולחפש את המשמעות הנסתרת בכל דבר, כי אם הרי נעשה את זה בעולם שבו לכל דבר יש סיבה לא נצא מזה. אלא לבחור במה לראות משהו בעל משמעות עבורכם. אם לכל דבר יש משמעות, אזי אפשר לבחור להאמין בכל דבר שייתן לנו משמעות טובה ונכונה.


נראה כמו ציור שמן של חייל מלפני כ150 שנה דג דגים על שפת נהר באזור פסטורלי
מה המשמעות של התמונה הזו לפוסט? למען האמת, אין לי מושג מוזמנים לחפש משמעות

התקדמות

התחלתי לרכב על אופניים באופן יומיומי לעבודה. אני כבר מעל שבוע מתמיד. קצת קשה לי להגיד שאני מתמיד, מכיוון שזה לא כל כך קשה עבורי להתמיד בתחביב החדש.

דבר ראשון, השקעתי כספית. בניגוד לפעולות עבר שלי, החלטתי להשקיע על משהו טוב שאפשר לקנות בחצי מחיר בחצי איכות.

ומעל הכל, אני מרגיש חי יותר מתמיד. הכושר לאט לאט משתפר. הריכוז והבהירות עולים.

אני לא רוצה להיכנס ליתרונות המטורפים שיש באופניים, לא כרגע, הם באמת אינסופיים. מחיסכון כספי ועד אי העמידה בפקקים, מהקלוריות שנשרפות ועד לניידות הזריזה, כל כך הרבה דברים טובים האופניים נותנים.


יש עליה תלולה במסלול היומי שלי. ביום הראשון באמצע העליה ירדתי מהאופניים ועליתי ברגל, ביום השני בסוף העליה ירדתי מהאופניים וביום השלישי כבר המשכתי לנסוע אחרי העליה. היום, אני כבר עשיתי את העליה ולא הזעתי בסיומה.

הגרף מוחשי מאין כמותו, אני עם עצמי והאופניים. הכל גלוי. וכמו שככה משתפרים בכושר הגופני, ככה אפשר להשתפר בכל דבר. פשוט לעשות עוד פעם ועוד פעם, השיפור יקרה מטבעו.


אם יש יתרון שהייתי רוצה להרחיב עליו, הוא הרוגע שאופניים יכולות להעניק. אני משתדל להתעורר ב4 בבוקר. משתדל, לעיתים זה יוצא 4:20 לעיתים 5:30, אך מאז שיש את האופניים, היקיצה הטבעית שלי היא רגע לפני השעון של 4. כמעט ולא משנה מתי הלכתי לישון לפני כן, 8 בערב או 11 בלילה, 4 בבוקר אני ער וכמעט וניתן לומר ערני. באופן טבעי אני כבר מתחיל את היום רגוע יותר כשאני מתעורר לפני הזמן שאני "צריך" להתעורר, ככה שיש הרבה זמן לקפה וסיגריה תחילה תחת הכוכבים ואז לאורו של היום,

אז אולי הרוגע הוא מהקימה המוקדמת ולאו דווקא קשורה לאופניים. אבל גם האופניים מרגיעות, סמכו עליי.

מצאתי את עצמי על שבילים בין פרדסים, ליד מטעים, מול שדות עצומים, רוכב, מרגיש את הרוח מרגיש את השמש, לא ממהר לשום מקום. אין למה למהר לשום מקום למעשה. כל יום שעובר מרגיש לי כמה רכב פרטי זהו כלוב של זהב. לא משנה אם זה דייהטסו שרייד 96' או טסלה 21', שתיהן יהיו תקועות באותו פקק אינסופי בכבישי ישראל.


שתי נשים נהנות על אופניים כאשר רגליהן פרוסות כלפי חוץ
באופניים הדרך למטה זה דווקא השלב הכיף ביותר

ופעם אנחנו מעלה ופעם מטה. אם לא רוצים לצאת מהאיזון בתוך הגלגל אפשר להתמקד בנקודה אחת ולבחור להתרכז בה. אל תשכחו שהגלגל נע ותמיד יהיו עוד נקודות מעניינות בדרך שנרצה להתמקד עליהן. ככה זה החיים, ומי אני שאספר לכם את זה :)


השגחה פרטית

היה זה צהרי שישי בבית מרפא במרכז הארץ, מדשאות ומדרכות משולבות כבישים ברקע בין מבנים של רופאים. מבטי נמשך לעבר החתולה של המחלקה שמבטה נמשך לעבר דוכיפת שאוכלת מן הדשא. החתולה הביטה על הדוכיפת ממרחק של 8 מטר בערך כ10 דקות, ולאחר שהתקרבה קצת לסביבות ה6 מטר הדוכיפת שמה לב אליה ואף התקרבה צעד לעבר החתול ועמדה והסתכלה על החתולה. הפסיקה לאכול מהדשא ופשוט עמדה מול החתולה. או חתול,


לאחר שהחתול הבין שהדוכיפת רואה אותו הוא החליט ללכת כ20 מטר משם לעבר חתול נוסף וקבוצות של אנשים מלאים בשאריות מזון, בילה שם כ2 דקות, ולפתע משום מקום, דפק ריצה ערמומית לאזור הדוכיפת אבל מהצד השני, דרך הדשא, מתחת לשיח נוי. כבר על ההתחלה החתול היה במרחק של 6 מטר מהדוכיפת והדוכיפת לא שם לב עדיין. או לא שמה לב עדיין. שיהיה,


אני שם, ממול, על כיסא נוח מתבונן מה היקום בא ללמד אותי

החתול כבר רעב, מתקדם לאיטו לעבר שיח נוסף שמקרב אותו בעוד 2 מטר, והדוכיפת עדיין לא שם לב. במרחק של 100 מטר משם אני רואה אמבולנס של מד"א נעצר בשער של המחלקה מחכה לפתיחתו. פה כבר הבנתי מה הולך להתרחש.

ברגע שפתחו את השער והאמבולנס החל בנסיעה לעברנו, הצופה מהצד, הדוכיפת והחתול, החתול החל להתקדם מהר יותר לעבר הדוכיפת, אך ברגע שנשארה לו קפיצה אחת אחרונה האמבולנס עבר על יד הדוכיפת שנבהל מהאמבולנס והתעופף לו.


דוכיפת אוכל מהדשא
ניצלת הפעם י'חביבי

ואולי זה גם עניין של בחירה במה להאמין?